עד כמה אנחנו כנים עם עצמנו לגבי החיים שלנו? לגבי מידת האושר האישית שלנו, ההגשמה והסיפוק שיש לנו?
או שאולי אנחנו מוכנים להסתפק ברשימת החלומות המקובלת שכבר השגנו – אולי יש לנו עבודה קבועה, בית, ילדים – עשינו את כל "הדברים הנכונים" אבל עדיין בתחושה שלנו חסר משהו?
השגת המקובל אולי תורמת לתחושת הבטחון שלנו, אבל ללא מוקדי התעניינות אמיתיים בחיים, לאט לאט חווים שעמום, תסכול, ואז אפילו דברים טובים בחיינו מתחילים לאבד מטעמם, וזאת כי אין יותר "טעם לחיים". אותו הטעם שונה עבור כל אחד מאיתנו, ורק כשיש לנו אותו – אנחנו מרגישים שהחיים שלנו ראויים לחיות אותם, אנחנו מרגישים את הסיפוק העצום שיש בגלל עצם העובדה שקיבלנו את המתנה הזו הקרוייה חיים.
לכאורה, היה לי הכל: בית חם ויפה, משפחה, עבודה קבועה, אבל כמו בשלט על הדלת – "כאן גרים משפחת X" – האם גרים באותו בית גם האושר, האהבה והסיפוק? ואולי האהבה לא גרה כאן יותר – מה אז? וגם האושר אינו דייר של קבע?
כשאנחנו יודעים לייצר עבור עצמנו את האושר האישי שלנו – אנחנו מקרינים החוצה את תחושת האושר הזו, כך שלא ניתן לטעות: כאן חי אדם מאושר. האושר הוא כמו פרח שאנחנו מגישים באהבה קודם כל לעצמנו ולאחר מכן גם למשפחה שלנו, לחברים שלנו, לכל מי שנמצא סביבנו, ואנחנו יוצרים עוד ועוד אינטראקציות עם אנשים אחרים שיוצרות היזון חיובי מאושר.
אבל האושר הוא גם מפחיד – מה אם הוא רגעי? מה אם ברגע בו חווים אושר, הוא ייעלם כהרף עין ואז נישאר בנקודה גרועה יותר מזו שבה התחלנו? מסיבות כאלה ואחרות אנחנו בוחרים שלא לחוות את האושר המלא, כי יש משהו מפחיד דווקא בזה שהאושר עשוי להיעלם, ואילו את תחושת חוסר האושר אנחנו מכירים כל כך טוב, כמו נעליים ישנות נוחות, שכבר התרגלנו כל כך עד שזה מפחיד בכלל לחשוב על אפשרויות אחרות.
ניסיון החיים שלנו הוא שהביא אותנו עד הלום. מתוך כל ההתנסויות שלנו, הסקנו מסקנות, עברנו תהליך למידה. על סמך המסקנות אנחנו סבורים שאנחנו מונעים מעצמנו מלטעות. למרות זאת, אם נתבונן מקרוב יותר, אנחנו עשויים לגלות שדווקא התנסויות העבר שמהן הפקנו מסקנות כוללניות, כמו: "אהבה אמיתית זה לא בשבילי", או – "אהבה אמיתית היא סבל וכאב" וכל למידה אחרת, בעצם מנווטות אותנו להימנע ממצבים שבהם נחווה אהבה אמיתית, סיפוק מקצועי, הגשמה אישית וכל מה שהיינו רוצים. כך אנו מלמדים את עצמנו להימנע מהמצבים שבהם חווינו התנסות שלילית, ואפילו לא רואים את ההזדמנויות שיש לנו לחוות התנסויות חיוביות, כי הרי זו אינה אפשרות עוד, כבר החלטנו שבדרך הזו אנחנו לא הולכים.
ואולי אנחנו מעדיפים להסתובב בחיים עם צעיף על העיניים – המכסה חלקית את מה שאיננו רוצים לראות ולחלופין מונע מאחרים מלראות את מה שאנחנו רוצים להסתיר בנו?
לפעמים כדי להמשיך לחיות אנחנו מעדיפים מראש לא להסתכל על הדברים מקרוב. אולי אנחנו אפילו מפחדים שאם נתבונן היטב, מה שנראה יהיה כל כך כואב או מתסכל, שעדיף לא לדעת. ככה אנחנו מגנים על עצמנו ושומרים על החזות החיצונית ש"הכל בסדר" כשבעצם עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שיש משהו לא בסדר, אבל אנחנו מעדיפים להימנע מהרגש השלילי כדוגמת הכאב הצפוי לנו אם נסתכל בדברים מקרוב. אפשרות אחרת היא ש"הכל בסדר" זו מסיכה שאנחנו עוטים על עצמנו כדי שאף אחד לא יראה מה יש בפנים. מה הכי מפחיד בזה שיראו אותי כמו שאני באמת? אולי אף אחד לא יאהב אותי אם ידע את המחשבות שלי? או אם אחשוף את התסכולים שלי, הקנאה שלי, הפחדים שלי וכו'?
ואולי כבר הגענו לנקודה בחיינו שאנחנו יודעים שיש אופציה ליותר – אבל אנחנו לא יודעים איך מגיעים לשם? ומה יש שם? האם אכן מצפים לנו מעבר לפינה האושר העילאי, הסיפוק וההגשמה העצמית, או שאולי לא?
האם אנחנו מוכנים לצאת בכלל לחיפוש? ואולי כל כך התרגלנו למקום שבו אנחנו נמצאים, שאין לנו כוח וחשק לצאת בכלל לדרך?
והאם הדרך מהנה? ואולי נפגוש בדרך את עצמנו וממש לא נאהב את מי שנפגוש? מה נעשה אז? אולי עדיף מלכתחילה לא לצאת מהקונכיה שבנינו לנו? ואולי גם הסביבה שלנו לא תאהב אותנו יותר ואז נאבד את מה שיש לנו, בלי שום הבטחה ממשית לגבי מה יהיה בהמשך איתנו ועבורנו?
לא פעם נאמר "הכשלון הגדול ביותר הוא ההצלחה". בדרך כלל כשמצליח – לא שואלים שאלות, כי כשמשהו מצליח לנו אנחנו פשוט ממשיכים הלאה לדבר הבא, בעוד שאם אנחנו נכשלים – בדרך כלל נשקיע הרבה מאמץ בניתוח הסיבות לכשלון והפקת המסקנות ממנו. אם נסתכל על החיים שלנו ממבט אובייקטיבי יכול להיות שנמצא שלטעויות יש משקל קריטי דווקא בעיצוב שלנו את עצמנו, כי שם למדנו מה אנחנו יכולים לשפר כך שנצליח יותר בפעם הבאה. הבחירה היא בידינו איך נתייחס לכשלון בחיינו – כסיבה להצבת תמרור "אין כניסה" לדרך שהובילה לכשלון, או לתמרורי אזהרה בכביש, סימנים חיצוניים שאומרים לנו מתי צריך לשקול לעשות דברים בצורה קצת שונה, כדי להגיע לתוצאות טובות הרבה יותר.
אם אנחנו רוצים לייצר עבור עצמנו את החיים שבהם נרגיש הגשמה וסיפוק, ואנחנו מוכנים לגייס את כל האומץ שבו כדי "ללכת עד הסוף" עם הצרכים והרצונות האמיתיים שלנו, נוכל להביא לחיים שלנו כל מה שאנחנו רוצים, אנחנו בוחרים איך לנהוג ואיך להתייחס לעצמנו ולאנשים סביבנו, וכשאנחנו משנים את הריקוד שלנו – גם העולם משנה את הריקוד שלו מולנו.
היכרות עם עצמנו חושפת את הצדדים החיוביים ביותר שלנו ואת הסרת הצעיף מעל אותם חלקים שבנו שחשבנו שאף אחד לא יאהב אותנו אם ייחשפו, ופתאום אנחנו עשויים לגלות שהשד לא נורא כל כך, ואנחנו יכולים לאהוב את עצמנו בצורה שלמה גם אם אנחנו לא מושלמים, ואפילו אחרים יכולים לאהוב אותנו כמו שאנחנו באמת, ללא המסכות.
לאחר הסרת המסכה והסרת ההסכמות הפנימיות שלנו שעיכבו אותנו התחושה שאני חוויתי היא של התלהבות עצומה לעשות את מה שאני בוחרת לעשות, מתוך תחושת הנאה וסיפוק, והתייחסות נינוחה הרבה יותר גם ליתרונות שלי וגם לחסרונות שלי. האנרגיה שלי היום מושקעת בחיזוק היתרונות והדברים שעושים לי טוב, אני בוחרת כל פעם מחדש איך להתנהג בכל סיטואציה – כי החזרתי לידיי את יכולת הבחירה שלי ואת השליטה על החיים שלי. בידיי בלבד מצוי המפתח לתחושת האושר וההגשמה שלי, ואני בוחרת להגשים אותו בכל יום בחיי, מתוך התלהבות, יצירה ושמחה.
ל.ש.ד. החיים הינו מרכז בכפר סבא להרצאות, סדנאות וקורסי הכשרה נושאי תעודה בתחום ה-NLP וה-TIME LINE THERAPY ייחודי בארץ, שמטרתו להקנות את הכלים והידע הנדרשים לכל אחד ואחת לשיפור יכולות תקשורת בין אישית, להתחבר ליכולות ולעוצמות הטמונות בנו באמצעות שימוש בטכניקות קלות ואפקטיביות, על מנת למצות את החווייה וההווייה הקרויה "חיים" בצורה האישית הטובה ביותר.
ליז שובע דמין (LLB) – מנחת סדנאות, טריינרית מוסמכת בתחום ה-NLP וה- TIME LINE THERAPY, מאמנת אישית מוסמכת ומטפלת מוסמכת בשיטת תטא הילינג.
דמיון מודרך ואימון אישי בשיטת NLP עם ליז שובע-דמין - חזרה לעמוד הבית
לאורך שנים רבות ניהלתי את חיי תוך כדי מירוץ – תואר במשפטים, עבדתי כעורכת דין בחברות גדולות, רכשתי בית יפה, בניתי משפחה למופת – ותוך כדי המירוץ הזה לא היה לי את הפנאי לטפח את מה שבאמת חשוב, את עצמי. הגעתי לנקודה שבה אפילו לא ידעתי מי אני, עד כדי כך חיברתי את הזהות שלי עם ההישגים שלי.